Life in Eastern Europe

The Works of Yiddish Writers

 


לייב ראשקין  (שאול פרידמן ז"ל)

ב ב י ת  ה ס פ ר  ה פ ו ל נ י

סיפור של תלמידה יהודיה

(מתוך הירחון "שטערנ", שהופיע במינסק, בנובמבר-דצמבר 1940)
 

בית-הספר היהודי, שבו למדתי, התפרק. המורים סבלו רעב והלכו למקומות אחרים להשיג לחם. אני עברתי לבית-ספר עממי פולני, ששם לומדים מעט מאוד תלמידים יהודים. הגעתי לשם, הודות לאמי, אשר מאוד רצתה להכניסני לבית-הספר הקתולי, עשתה מאמצים גדולים, כדי שאלמד שם. היא פנתה למנהלת בית-הספר וגם לכומר הכנסייה, שהיה מחנך בית-הספר, עד שהסכימו לקבל אותי.

בית-הספר החדש שלי, נמצא ליד הכנסיה ע"ש "אנה הקדושה", בפנים החצר. בכנסיה, היו קירות עבים ולחים ובתוכם חלונות עם שמשות צבעוניות. על קיר הכיתה, מאחורי שולחן המורה, היתה תלויה מפה גאוגרפית, מצויירים בה שני  עיגולים של מפת העולם, אחד מזרח ואחד מערב.

מבטו של המורה עלינו, התלמידים, גרם לי צמרמורת בגוף והיה לי קשה לשבת בכיתה במשך השעה של לימוד. אבל, היה לי קל בלב, כאשר צלצל הפעמון להפסקה ואפשר היה לרוץ החוצה, לחצר.

החצר, בצל כנסיית "אנה הקדושה", היתה קטנה, אך היתה מלאת ילדים. לא כל הילדים היו שווים. הילדים הפולנים ניהלו שלטו בזמן ההפסקה. הילדים היהודים, עמדו, מפוחדים קצת, ליד הקירות ואני התחלתי להבין למה זה כך? הילדים הפולנים חיפשו אפשרות להציק לילדים היהודים: לשים רגל, לתת מכה, סטירה ועל יד זה איזו קללה ועלבון, הכל לפי הדמיון, שאף אחד לא השתדל למנוע. לא המורה, לא הכומר, "המחנך", שכנראה היו המעודדים של הילדים הפולנים.

לי, עצמי, לא היו בעיות. לא הרביצו לי כמו לילדים יהודיים אחרים. אולי, בכלל המראה הלא יהודי שלי: עור בהיר, צמות בלונדיניות, אף קטן ואולי משום שעמדתי מולם, בלי פחד. ממילא, לא עשו לי צרות.                                      

אבל, למרות שלא נגעו בי, ייתכן שעוד שנאו אותי יותר. אני הרגשתי זאת וגם הם נתנו לי להרגיש שנאה. פעם אחד נעמדתי בין בריון  פולני  שהרים את זרועו על ילד

יהודי, קטן, מסכן ומלא פחד. מלכתחילה חשבתי שהוא יוריד את היד שרצה להכות בה את הילד המסכן, אך לאט-לאט, הוא החזיר את זרועו, הסתכל עלי בעיניים של רוצח ובין שיניו סינן: "זשידובה"! (יהודיה!).

כמה נערים פולנים הסתכלו על המחזה אך לא התערבו. אני הרגשתי באותו רגע, כי השנאה גברה ונעשתה קשה יותר.

באותו יום, בהפסקה השנייה, לא יצאנו מהכיתה, כי בחוץ התחיל פתאום משב-רוח קר, אשר הביא עמו גשם שוטף. בלי להסתכל על כך, אמרו לנו תלמידים פולנים: "מיד עומד לבוא הכומר לתת שעור דת  ועליכם לעזוב את הכיתה". כל הילדים היהודים, אמנם יצאו, רק אני לבדי נשארתי לשבת ואמרתי להם, כי אצא מהכיתה, כאשר הכומר יבוא  והשעור יתחיל. עברה חצי-שעה והכומר עדיין לא הגיע. אני הוצאתי לי מחברת וספר והתחלתי לכתוב את השעור שצריך להגיש מחר. הרכנתי את ראשי, רכנתי על המחברת וכתבתי. אך הרגשתי שמשהו קורה מסביבי. לא עשו לי כלום, אך מאחורי, בפינת החדר, שמעתי קריאה, כמו פקודה, "ז'ידובה!". . . ומיד -  מהפינה האחרת, צועק מישהו:  "בייליסקה!" . . .לאט-לאט מתרבים הקולות, מתחממים ובקצב מהיר נשמעות קללות, בקולות חזקים יותר ויותר.

אני נמנעתי מלהסתכל מסביבי ועשיתי את עצמי, כאילו אני עסוקה בשעור של מחר. הבנתי, שכל מה שארצה להגיד, יהיה להם לא נעים לשמוע, על כן הדבר הטוב ביותר יהיה לשתוק ולא להסתכל עליהם. אך, הנה אני מרגישה, שמאחורי הגב שלי מסתדרת מקהלה, המתקרבת, יותר ויותר, אלי. השתיקה שלי מרגיזה ומקניטה והקולות נעשים נרגזים וזועפים יותר. השנאה צורמת וצועקת. כמה מהם צורחים ברעש ובהמיה לתוך האוזן, את שתי המלים המעליבות: "ז'ידובקה בייליסקא".

אני לא זזה ממקומי, כותבת וכותבת, כאילו אני יושבת לבדי, אין אף אחד מסביבי, המקום ריק, בלי אנשים ובלי קולות . . .

אך, "הכנופיה" לא החזיקה מעמד . . . בתחילה, סחבו לי את המחברת, קמטו אותה ואני יישרתי אותה, כשקרעו את הספר לא שמתי לב לכך, שפכו לי את קסת הדיו, לקחתי פיסות נייר וניגבתי את הלכלוך . . .

אבל, הם לא חשבו, כנראה, להפסיק. אדרבא, השלוה שלי הוציאה אותם מכליהם. הם התחילו לטפל בי, אישית. מושכים בסינר, דוחפים אותי ובעיקר, אין הם מפסיקים לרקוד ולרעוש סביבי.

כאן, כבר פקעה סבלנותי. הסתובבתי אחורה וזרקתי להם בפנים: "אתם יכולים לנבוח, כמו הכלבים!". . .

ואז הגיע הכומר. בירך כרגיל והלך ישר אל הקתדרה. אני, מצדי, עם בואו, אספתי את המחברות והספרים והתחלתי לצאת מהכיתה. בדרך, ליד הדלת, שומעת אני את קולו של הכומר: "ילדתי, לאן את הולכת?, מיד נתחיל בשיעור הדת!". הסתובבתי באיטיות, הרימותי לאט את ראשי, כדי להסביר לו, שיהודיה אני . . . אך התלמידים הפולנים, הקדימו אותי והסבירו לו את טעותו. הכומר נד בראשו, מעלה ומטה ואמר בקולו הרך: "חבל. . . חבל . . .  הרי היא נראית לגמרי כמו פולניה?!" . . .

יצאתי, מהכיתה, והלכתי בדרך עקיפין, כדי לא להסתכל בעיני הילדים היהודיים, אשר התרוצצו בפרוזדור. אינני יודעת למה, אבל התביישתי להסתכל בעיניהם, בגלל שהייתי אחרת . . .

בינתיים נפסק הגשם, והשמש יצאה מבין העננים. עוד היתה לי כמעט שעה, עד לשעור  הבא  וחשבתי לרוץ הביתה  לשעה זו. אך  הרגשתי  שהפנים בוערות  ולא היה לי חשק לדבר על מה שעבר עלי, לספר להורים את שקרה לי. מיד, תתחלנה  השאלות: "למה ומדוע? האם אינך יודעת שאת ילדה יהודיה? ילדה יהודיה צריכה לשתוק! . . ." . אולם, את המוסר המעצבן הזה של ההורים, שנאתי יותר מכל העולם. לא רציתי לשתוק . . .

במקום ללכת הביתה, יצאתי מחוץ לעיר, אל השדות. היה זה אחרי קציר השיפון, אך החיטה עמדה עדיין והשיבולים היו מלאות. הלכתי בשביל צר, בין שדות החיטה. קטפתי פרחי שדה, קמולים מעט, קלעתי מהם מחרוזת ומיד, לא יודעת למה,  פרקתי אותה וזרקתי את הפרחים. כעסתי על עצמי כעס רב, מה אשמים הפרחים המסכנים האלה? אחרי זמן מה נרגעתי. האויר היה נקי לאחר הגשם והשיבולים כרעו לרגלי. פה הסתירו את השביל ושם ליטפו את הברכיים העירומות.

הייתי מעדיפה יותר להשאר, לטייל  כאן בשדה ולהוציא מתוכי, לאט,  את הרוגז, אשר בשדה הפתוח יימס כמלח בנהר. אך, הנה הגעתי לפסי הברזל ורכבת חולפת הזכירה לי שמאוחר, שבבית-הספר מחכה לי שעת שעור הגיאוגרפיה.

מיד הסתובבתי ושמתי את פעמי, במהירות, לכיוון בית-הספר, בפחד של איחור. המעשה המעליב שהיה, כמעט נשכח מזכרוני. עכשיו רציתי רק דבר אחד, להגיע בזמן לשעור. דווקא עכשיו היתה לי שאיפה להגיע בזמן, שלא "אקבל על הראש". על כן, מיהרתי ואפילו רצתי, כל פעם יותר ויותר עד שנעצרה בי הנשימה.

אך, בחוץ, לפני השער שיערתי שאיחרתי. לא ראיתי תלמידים. כנראה כולם היו כבר בכיתות.

בלב הולם, פתחתי את ידית הדלת ונכנסתי לכיתה. כל העיניים פנו אלי, קודם כל היו אלה העיניים הלא רעות של המורה, הגברת מריה. עיניים שהיו תמיד עצובות, מעורפלות. היא סובלת, לפי שכולם ידעו, מאהבתה האומללה למורה וולדיסלב, המורה לשפה הפולנית.

לו האיחור היה בשעורי מורים אחרים, הייתי שותקת, כנראה. משפילה את העיניים ושותקת. אך לגבי גברת מריה, שהיתה מסכנה, רציתי להתנצל ולהצטדק: "אני, אני איחרתי". התחלתי בקול מגומגם.

"אני הלוא רואה שאיחרת!" אמרה היא בקול חמור ולא בקולה הרגיל.

"בלי לשים לב איחרתי" - אני מנסה להגיד לה.

"בלי לשים לב או כן לשים לב" - נכנסה מריה לדברי - "לא  בזה  העניין. את, ילדה קטנה, את אינך כה נאיבית, כפי שאת עושה את עצמך.  ובעניין  האיחור  עוד  נדבר, 

אחר כך. אבל, כאן, זה עניין אחר, עניין יותר חשוב. הייתי רוצה לדעת מי לימד אותך להגיד את  ה-  . . .  ומיד עצרה. לא היה לה נעים, אך בכל זאת הוציאה מפיה את הדבר הלא נעים:  "הפולנים . . .  הם כלבים?"

מופתעת, הרמתי את עיני והסתכלתי ישר לעיניה של המורה. היא הסתכלה עלי בזעף. כיוונתי את מבטי לצד אחד ולצד שני. הילדים הפולניים השתדלו לא לפגוש את עיני. הרגשתי עייפה ועזובה.

"אני לא אמרתי זאת" עניתי למורה ומרגישה שקולי נשבר בבכי-מר.

"את לא אמרת?" אמרה המורה, "אז מי אמר?, אולי אני, אולי הילדים הפולנים? אולי הם עצמם המציאו את העלבון?"

עד כמה שהעיק עלי לבי, לפני רגע, חשבתי שעל ידי בכי, תקל עלי המורה, אך אחרי מה ששמעתי, נעצרו דמעותי כליל.  לחלוטין לא התחשק לי לבכות.

"אינני יודעת", אמרתי בעקשנות.

"את לא יודעת, אה? ומי כן יודע? אם את לא יודעת, אז, בבקשה ילדים, הגידו לה בעיניה. מה אמרה צימרמן?"

תזוזה בספסלי התלמידים. אחת מהן, נערה גבוהה, קמה ואומרת במפורש: "כל הפולנים - כלבים הם!", כך היא אמרה. אני  רואה  את  שאר  הילדים  עומדים מאחוריה, כחומה, בלי להגיד דבר, רק מסכימים לדבריה.

"נו?" - אומרת בכעס המורה, הנראית כמנצחת.

אני מביטה עוד פעם, מסביב לכיתה. מביטה בילדים ומחפשת בעיניה של המורה. בכל מקום אני רואה חומה עיקשת של שונאים.

 "עלילה ", חושבת אני ואני נזכרת  ב"עלילות הדם"  על יהודים, על משפט בייליס, שאבא סיפר לי עליו. כל הסיוטים וחלומות הבלהות,  קמים  חיים  לפני  ואני רואה אותם ממש. אך אינני מאבדת את עשתונותי. אינני נשברת. פתאום, אני מרגישה הרגשה לא טובה, הרגשה של נרדפת ושל פחד, ביחד. אני רוצה עכשיו רק דבר אחד - להסתלק מכאן. בדחף טבעי, התכופפתי, חטפתי את מחברותי ואת ספרי משולחן הלימודים וקמתי ללכת לדלת  היציאה . . .

המורה, כנראה, ראתה את תנועתי, כי מיד עברה כמה פסיעות לצדי ואומרת לי, במתינות יתר: "לא עכשיו, צימרמן, עכשיו השארי פה בשעור, אך לאחר השעור הזה, תלכי הביתה ותחזרי עם אמך".

עודנה מדברת, נפתחת הדלת בכיתה ומיד מופיעה, ביהירות, גבוהה וקשוחה, מנהלת בית-הספר. כנראה, שהיא כבר קיבלה מידע על כל מה שקרה ובלי להביט על מישהו, הלכה ישירות אל הקתדרה, מסתירה, בגופה הגבוהה. את המורה, שולחת מבט שולט סביב הכיתה ועצרה את מבטה עלי:

"צימרמן! בואי הנה!"

ניגשתי אליה בלי למהר.

"לכאן! לכאן!", התחילה לתמרן אותי. סובבה אותי לכל הצדדים. "לא כאן! לא כאן! - כאן! לאמצע הקתדרה!"

הסתובבתי לכאן ולשם, כמו שרצתה, נעמדתי, כפי שאמרה, אך להסתכל עליה - לא! את ראשי ועיני השפלתי.

"ראו נא,  ראו - איזה ביישנית היא?" . . . קוראת שוב המנהלת. "כאילו שתיים אינה יודעת לספור?" . . . "החזיקי את ראשך למעלה! הסתכלי עלי!".

וכאשר לא שמעתי לפקודתה האחרונה, היא דוחפת שתי אצבעות קרות מתחת לסנטרי, כדי שארים אותו  ואביט בעיניה. אך בזה היא לא הצליחה. היא היתה גבוהה, עם סנטר כפול ואני, בעקשנותי הבטתי בה.

הסנטר הכפול והשמן היה השונא הגדול שלי. התנענע ככעסן אמיתי, כאילו אומר: "את  אשמה!. אילו לא היית אשמה, לא היית כועסת! אני חשוב מדי מכדי לשמוע  אותך ואם אני כועסת,  זה הסימן הטוב ביותר שאת אשמה!" . . .

אשמה! אשמה!,  ממשיכה להגיד המנהלת, היא נאמה נאום שלם, לי ולכל המסובבים. רעד אחז בי, כאשר כל פעם שדיברה, היתה דוחפת את אצבעות-הנחש שלה מתחת לסנטרי. עיני התמלאו דמעות, ערפל כיסה את עיני. חוץ מסנטרה, שהתנדנד, כלום לא ראיתי.  אך לבכות - לא! אף דמעה לא! אני רק שמעתי את המלים הקטועות שלה ומשפטים מהנאום:

"המורה  אמרה לך  להשאר  או  ללכת.  לא  תשארי!  ולא רק בבית-הספר שלנו לא תשארי, בשום בית-ספר בפולין לא יקבלו אותך . . . אני אודיע את מה שדיברת לכל בתי-הספר. . . אולי בכל זאת, אין אלה מלים שלך?. ייתכן  ששמעת  אותן אצלכם? מן הסתם מדברים כך אצלכם, בביתכם  . . . יש לך עוד חוצפה לבוא לבית-ספר פולני? האנשים שלך רק רוצים שאנחנו נבוא לקנות אצלם?  לא! אף אחד לא יבוא!

את - לא תלמדי בשום בית-ספר, ואף פולני לא יתן לאמא שלך ולכל היהודים לעבור את סף ביתם . . . חרם אני אשים על הסחורה שלכם . . .ההורים שלך וכל היהודים, שונאים של פולין ואתם תמותו מרעב . . . בולשביקים שכמוכם! . . . אני אתבע את הוריך לבית-משפט . . . אתם תלכו עוד לבית-הסוהר . . .לכלא הפולני, בולשביקים כמוכם!"

היא לא דיברה אלא רעמה, ירקה רשפי אש ואני לא רוצה לדעת למה. מה שיותר היא ירקה אש, אני נרגעתי יותר, התחזקתי. אני אפילו העזתי להרים את עיני לראות, איך העשרים ומשהו בנות פולניות, רועדות, כאילו לא אלי כוון הנאום האירוע אלא גם אליהן. לא רק  אלי ואל הורי, איימה המנהלת ברעב ובכלא, אלא גם אליהן. . . 

ואפילו אז, כאשר כבר אספתי את מחברותי, את ספרי ועזבתי את בית-הספר, כפי שחשבתי, גם אז לא הרגשתי את זעם המאורע. אם אני ארזתי את המחברות והספרים, לתיק שלי, באצבעות רועדות, היה זה מכיוון שפחדתי כאשר שמעתי, שהגברת המנהלת מציעה פשרה ואומרת: נו, צימרמן, הגידי, האם את מתחרטת? .  רק מזה אני פחדתי ועוד ממשהו: שהדיבור הרך, הפתאומי, של המנהלת, לא ישפיע

עלי ולא יתרכך לבי . . . שלא תהיינה עיני רטובות. שלא תיזלנה דמעותי. אני לא רוצה לבכות! . . .

רק מאוחר יותר, בדרכי הביתה, ומאוחר עוד יותר, כאשר התגנבתי לתוך  חדר השינה של דירתנו וזרקתי את עצמי, עם שמלתי, למיטתי, אז לפני עיני שוב ראיתי את פניה הבוערות והכועסות של המנהלת, את הסנטר המתנדנד, את המראה המאיים. עמד לפני, בזכרוני, בית-המשפט.

לא היה לי חבל על בית-הספר האבוד, אבל המכתבים, שהמנהלת הבטיחה לשלוח אחרי, העלו בדמיוני להקת כלבים מרחרחים, כלבי-זאבים, הרודפים אותי, קופצים עלי, מפילים אותי וקורעים ממני את שמלתי . . .

לי לא היה חבל אם לא נרוויח ממה שנקראת סחורה: גרוש אחד עבור דיו ושני גרושים עבור גיר . . . ? אני תמיד שנאתי את הפרנסה הזאת, שממילא איננה משביע אותנו. אני מאוד מפחדת את התביעה למשפט, אותה איימה המנהלת להורי, ואת  בית-הסוהר עם קירותיו מלאי הטחב, שבית-המשפט יושיבו אותם שם . . .

עד עכשיו לא הייתי, אף פעם, בבית-המשפט. לא היה לי מושג מה קורה שם. איך נראה התובע, בגלימה השחורה והשופט עם כובע, כמו של חזן . . . בדמיוני הילדותי, "המשפט" היה  עבורי כמו הסיפורים שאבי סיפר לי: על האינקוויזיציה, העינויים, עלילות-הדם ומשפט בייליס . . .

כך, עם רעיונות כאלה, שכבתי, חצי-רדומה, על מיטתי ולא שמתי לב, אפילו, שהיום עבר.  אור המנורה, מהחדר השני, התגנב על מיטתי והזכיר לי, שכבר ערב.

אני ראיתי: אמא באה מהרחוב, פשטה את מעילה ונכנסת למטבח. אבא, יושב ליד השולחן, רכון על מחברת, עושה חשבונות ומזמזם ניגון.

אמא תיקנה את שערותיה ופתאום אומרת: פ ג י ש ה!

אבא הרים לאט את ראשו מהמחברת ושואל:

"מה יש שוב?"

אמא עדיין סידרה את שערותיה העקשניות, התעסקה במטבח, מילאה צלחת דייסה, שפכה עליה חלב והגישה את האוכל, לשולחן שבחדר.

"המפגש, נו" . . . התחילה היא בשיחה - "איפה צילה?  צילה!"- זאת אני -  ואבא עונה:

"שקט! היא ישנה"."זאת ילדה"? שוב התחילה אמא. "אני אומרת לך, שיש לקנא את הילדים והילדות, האם אתה יודע, מה היא עשתה היום בבית-הספר? . . . והנה -

היא נפלה על המיטה לישון - וזה הוא! ". . .

"דומני" עונה לה אבי "שהיא לא כל כך בסדר".

"אולי יש לה חום?" נבהלה  אמא ורוצה לקום.

"יותר טוב שלא תלכי אליה" אומר לה אבא. "את עלולה להעיר אותה. אם היא ישנה - שתישן! אם היא תישן קצת יהיה לה יותר טוב. מה  זה  היה  בבית-הספר?"  . . . "פ ג י ש ה! - אני פוגשת ברחוב את המנהלת : בוקר טוב גברתי", אני אומרת לה והיא לא עונה. כמעט שלא הכרתי אותה. היא היתה תמיד נחמדה, אדיבה ונימוסית. עכשיו היא אש וגופרית ומדברת עלינו על קומוניסטים, בולשביקים. "גברת", אומרת אני: "זוהי עלילה! מישהו רוצה להטיל עלינו עלילת שוא ! אולי כאלה, שהעיניים שלהם יוצאות על כך שאנחנו יכולים להרוויח כמה גרושים, אצל גברתי".

"להרוויח?" צועקת היא - ואני רואה שהכל אצלה הולך על הרווחים אצלנו - "עבור סחורה רוצים אתם עוד להרוויח אצלנו? לא בא בחשבון! הסחורה שלכם, לא תימצא יותר בבית-ספרנו. ולא רק בבית-הספר. אף פולני לא יקנה אצלכם! כמגיפה יסורו מכם. בכלא מקומכם, בולשביקים!" . . .היא כל כך צרחה שהתחילה כבר להחנק בקולה. אני ראיתי איך הסנטר נוגע בצוארה. היא הסמיקה והכחילה חליפות, מהצעקות . . .

 "הרגעי, גברתי" - התחלתי להגיד לה, "במה חטאתי"?

"לכי ושאלי את בתך!"  והיא התקשתה לנשום. "מי לימד אותה להגיד לילדים הפולנים, כלבים נתעבים (פארשיווע הינט). אולי אני מחנכת אותה כך? או אולי היא שומעת זאת בביתה, מאמא שלה?"

"כבר נעשה לי חושך בעיניים" - שומעת אני את אמא הממשיכה לספר - "חשבתי שתהום נפערת תחתי ואני שוקעת. עלילה, אני חושבת, אך מיד אני חוזרת בי: צילה, צילק'לה, מסתמא ילדה פולניה אמרה לה איזה מילה לא טובה והיא, צילק'לה, יש לה פה, ענתה לה . . ."

"אני לא מאמין", אומר פתאום אבא וקם מהשולחן. "אני לא מאמין שהיא תגיד מלים כאלה!"

"אתה לא מאמין?" - אומרת אמא - "אני גם רציתי לא להאמין. הלוואי והיה זה שקר. אפשר לא להאמין לאחד, לשניים, אבל לא לכיתה כולה, 23 ילדות ונערות, קמות ואומרות אותו הדבר? תאמין לי, גם אני לא הייתי רוצה להאמין, אבל מה אפשר לעשות, כשכל אחד סוחב את הגיבנת שלו? אני מכירה את צילק'לה שלי. תמיד רק נחבאת אל הכלים. האם היא כמו כל הילדות האחרות? ילדים אחרים מספרים מה שעל לבם, לאמהות. אם האמהות צועקות עליהם, הילדים בוכים, לפעמים הם גם מדברים נגדן, בעזות-פנים. אני כבר הייתי לוקחת את הדברים באהבה, אך היא? נושכת את שפתיה ו - "דבר לקיר!" זאת טוענת המנהלת: "אילו היתה רוצה לפחות להתחרט, להראות דמעה בעיניה?".  "איך ילדה עם כל כך צרות שעוברת שם, איננה בוכה?" אגיד כבר כמו שאתה אומר: "זו עלילה, זה שקר, אך למה הילדה לא בוכה?"

שמעתי את שיחת ההורים וראיתי את אבא מכניס את ידיו לכיסי מכנסיו מרכין את ראשו ומתחיל לצעוד הלוך ושוב, בחדר. צעדה כזאת, הלוך ושוב בראש מורכן, משמעו רוגז,  חמת-זעם ומחשבה מעמיקה..

"את שומעת ואת אומרת, שאת אמא . . . אני אומר לך - את לא אמא. אמא צריכה להכיר את ילדתה ואת לא מכירה אותה . . . יש לך משהו אליה. היא מסתירה ממך דברים ולא מדברת אליך מתוך לבה. כמה פעמים היא פנתה אליך ואת פטרת אותה עם: "אל תבלבלי את המוח!" . . .

"כמה פעמים היא התלוננה, שהילדים הפולנים מציקים לה ומגדפים אותה? מרביצים לילדים יהודיים? במקום לנחם אותה, לעודד אותה ולהכניס בה אומץ. יש לך תמיד תשובה: "ילדים יהודים אחרים יכולים, רק צילק'לה המיוחסת שלנו לא יכולה?" הראי לה לב פתוח ותזכרי כמה פעמים התרגזת בלי סיבה, בחינם. ייתכן שבדיוק היית מעוצבנת, או נרגזת . . ."

"אמת, יש לך לעתים קרובות, סיבה לרוגז: המחשבה בלילה על "העסקים הטובים"  וביום - על הדיו עבור גרוש אחד . . . אני יודע הכל, תאמיני לי, שבעלך עוסק ב"רווחי זהב". את חושבת שאני אינני "מומחה" לעצמי? אך, אני שואל אותך, במה

אשמה הילדה? אני שואל אותך, כמה פעמים אחרי הרוגז, את מרגישה בעצמך שאת לא צודקת? . . . ומה היית רוצה, שהיא, חס וחלילה, תדבר נגדך? היא לא רוצה להיות חוצפנית, אז מה היית רוצה, שהיא תבכה? יש לה אופי והיא לא מוכנה לבכות סתם-ככה" . . .

בלי לדעת מאין ולמה, נגעו בי המלים של אבא. דמעות חנקו את גרוני ומיד זרמו כנחל, בשקט-בשקט, לתוך הכרית, בה קברתי את פני, כדי שההורים לא ישמעו. מיד נעשה לי טוב על הלב ושוב יכולתי להאזין . . .

אבא הפסיק, בינתיים, לדבר ובמתח רב ומהורהר, שוב צעד בתוך החדר. אמא ישבה ליד השולחן וידיה בחיקה ולאחר מחשבות, אומרת לאבי: "ייתכן שאתה צודק. אני אינני מתביישת בילדי. הם לא שקרנים, כמו כמה ילדים אחרים, הם לא . . .  איזה ימים טובים - יש להם? פרוסת הלחם היבשה, הקטנה עד השעה 4 אחה"צ, יש להם?  בדייסת-הגריסים שיש בהם יותר מים ומעט חלב של הערב? . . .

פני אבי, קרנו פתאום משמחה והחל לשיר את השיר בניגון: ביום א' תפוחי-אדמה, ביום ב' תפו"א, ביום ג' תפו"א, ביום ד' וביום ה' תפו"א וכ"ה . . .

אני, על מיטתי, כמעט שכחתי את צרותי. הייתי ברקיע השביעי. תמיד קרה, כאשר אבי, היה שר בעליזותו, זה גרם מצב רוח טוב לאמי, בפרט כאשר דיברו עלי. אני אהבתי את אבי, על שכלו וטוב לבו ואת אמי על כך, שתמיד האמינה והוקירה את אבי.

אך, לאחר כמה רגעים שוב נאנחה אמי, אנחה כבדה ואמרה: "מה בכל זאת, עושים עם בית-הספר?". אמנם היה כאן מקרה גועלי, אבל אולי תדבר עם הקטנה?" . . .

"טוב" אומר אבי, "את יכולה כבר להעיר אותה, מהבוקר לא בא אוכל לפיה".

לבסוף "העירו" אותי ונתנו לי לאכול. אמי הסתכלה, כל הזמן לעיני, כאילו קמתי מאיזה מחלה ואבי, התהלך הלוך ושוב מסביבי, פרס את הלחם ושאל, האם אני רוצה חמאה ושאל האם אני רעבה עוד? האם אני רוצה לשתות משהו? ומיד, הביא לי מים עם חלב. זה הכל. שני הורי מסתכלים בעיני, באהבה רבה, בלי דאגה.חשבתי, כי לי זה לא מגיע. הרגשתי, לאחר האוכל, שצריך לבוא משהו, לא נעים ולא קל.

לאחר סיום הארוחה, שאל אותי אבי, כאילו - סתם ככה: "מתי תעשי את השיעורים? הלילה או אולי אעיר אותך עם שחר?"

לא עניתי מיד. לא מצא חן בעיני, שאבא הולך סחור-סחור. לאחר שאני שמעתי, במיטתי, את הוויכוח של אבא  ואמא. שאלתו של אבא נשמעה לי ערמומית. ממנו, על כל פנים, חיכיתי לפתיחות ובגילוי לב. עניתי לו:

"אין לי בשביל מה לעשות את השעור. לא אלך יותר לבית-הספר!"

אמא התערבה בשיחה:

"מה את מדברת?  על כל השונאים שלי!  מה עוד היה?"                                                                              

ואבא שואל: "מה קרה צילקה?"

היה לי עצוב שהם עושים את עצמם כאילו שלא יודעים. שהם כאילו מתביישים ממני. הרכנתי את ראשי: "האם אינכם יודעים מה קרה?", אמרתי ככה פשוט.

אבא ואמא הביטו זה בזו. לא שמתי לב שהם מתביישים בי. הם הבינו אותי.

"מה יהיה?" שואל אבי ולי נדמה היה, שבאותו רגע, שערותיו הלבינו. הרגשתי שעלי לרחם עליו, על אמי ועל עצמי.

"מה אתם רוצים ממני?" התחלתי, "לא פעם אמרתי לכם. אין לי כוח יותר!". .

"אבל מה את מדברת, ציל'קה. אמא דיברה ברכות והצרות נראו בעיניה. מה את מדברת ילדונת? ככה באמצע השנה תפסיקי את הלימודים בבית-הספר?" . . .

"שלחו אותי הביתה" . . .

"מי שלח אותך הביתה?"

"המנהלת".

אין לך מה להגיד? הגידי: "סלחי לי גברתי הנכבדה, אני לא אשמה" . . .

לא עניתי.

"למה את עקשנית כזאת?"

התעקשתי. נשכתי את שפתי ושתקתי. אבא בא אלי ותפס ברכות את ידי:

"הגידי לי, ציל'קה, איך זה היה?"

אני שתקתי בעקשנות. לא הסתכלתי לאף אחד בעיניים ושתקתי.

"אני מבקש אותך" . . . אומר אבי.

כבר לא יכולתי להחזיק מעמד. עניתי להם:

הן צעקו עלי: "ז'ידובה, בייליסקא"

מי זה "הן"?

"הבנות הפולניות" . . .

"ואת - מה?"

עניתי להן: "אתן יכולות לנבוח כמו כלבים" . . .

"אהא" -  אמא קראה בנצחון. "האם אני צודקת, או לא? מה אני אמרתי? האם צילק'לה תשתוק?"

"עזבי רגע!". אבא היה בלתי מרוצה מהתערבותה של אמא "מיד היא צודקת!" . . .

ולי הוא אומר: "את, צילק'לה, את לא טיפשה, את ידעת כי ביהודים יטפלו מיד!" .

"אבל זאת עלילה!" . . .

"אז צריך להזהר יותר. צריך להכנע!"

"אני לא התחלתי אתם!" . . .

אמא, לא יכלה כבר להתאפק: "נו! - דבר איתה? . . . האם היא מרגישה משהו? . . האם היא יודעת משהו? רק להתעקש היא יודעת . .  האם יודעת היא באיזה קושי אנו מקבלים את הגרוש, כדי להרוויח? . . . לו היתה ילדה קטנה המבינה איך אנו מרוויחים קצת?" ...

"יהיה נדמה לך,  שאת בת מזל, את לא צריכה ללכת לבית-הספר, את שוב משחקת בחול, בחצר . . . מה אעשה אני בסחורה, האם יקנו אותה? מאין תבוא הפרנסה?"

"פרנסה", היתה מילה ששמעתי אותה לעתים קרובות והרבה פעמים, אצלנו בבית, בדרך כלל, מפי אמי. ידעתי שהמילה "פרנסה", משמעותה: לחם, חלב, שמלה, כסף לתשלום הדירה, לדחוף לחובש קצת כסף בידו, כדי שיבדוק את אבא החולה" . . .

למרות כל זה, המילה "פרנסה" היתה, עד כה, מילה ריקה. יותר מזה, לפי דעתי שלי היתה  זו  מילה  לילדים, שיתנהגו  כיהודים,  שיהיו רציניים, שלא ירצו  להחביא את

הפרוטות, כאשר יתחשק להם לקנות סוכריות, מהכסף הזה? תתחילו, ילדים קטנים, לעבוד ולחשוב, כמו הגדולים? . . .

כך היה עד עכשיו, ועכשיו, אינני יודעת, אולי אני בעצמי, גדלתי ונעשיתי ילדה גדולה? וייתכן, שהפעם, המילה "פרנסה" יצאה מפי אמא, זועמת וכואבת, יותר  מאי פעם.

מה שלא יהיה, הרגשתי על כתפיי הצעירות, כאילו העמיסו עליהן מטען כבד, דאגות הפרנסה של אמי, וכופפו אותי עד לקרקע. פתאום נזכרתי בדבריה של המנהלת: "אתם עוד תמותו מרעב!" . . . ואז אני מתארת לעצמי: ארובה קרה, אבא עם שערות לבנות, אמא בחולשתה, בידיים שמוטות, ליד מדפי החנות הריקים.  ר ע ב ! חרדה אחזתני ואני בשקט, בכיתי. . .

אמא אמרה פתאום: "עכשיו, אתה רואה, היא יכולה לבכות! . . לו בכתה בבית-הספר? תגיד מה שתגיד, רק את העקשנים איש לא אוהב. אילו היתה אומרת: "אנא, גברתי, אני מתחננת, לא אדבר יותר, כפי שדיברתי". או היית משחררת דמעה מעיניך, מראה חרטה ולא היית עושה צרות לאבא-אמא. אה!, רואה אתה, היא יכולה לבכות. נהר דמעות יצא כאילו מתוך סכר . . ."

 אני כל הזמן התיפחתי, רציתי, בכל כוחי, לעצור, אך יותר לא שלטתי בים הדמעות. רציתי לענות משהו, להגיד מילה, אבל מיד נחנקתי ולא יכולתי, כי שוב טבעתי בהתפרצות חדשה של הדמעות.

"ששאא! . . . שא!" . . . - התערב אבא בדבריה של אמא  "תעזבי את זה כבר . . . מה שוב התנפלת עליה?

בלילה הזה לא ישנתי. זה היה אצלי, כמו הלילה האחרון אחרי משפט של גזר דין-מוות. אף פעם לא קרה לי שחיי לא יהיו שלווים ולא הרגשתי באי-נוחיות.  פתאום רבץ עלי נטל כבד.

הייתי צמודה אל משכבי, תוך כדי רוגז. הדמעות הבוערות הלכו ויבשו. היה נדמה לי, שיש לי חום, מי יודע כמה מעלות. קיוויתי שאני נעשית חולה, חולה קשה ואולי עומדת למות באמת. שהם יבכו, שכל העיר תבכה, שבגיל כה צעיר הסתלקתי

מהעולם ואבא ששערותיו שיבה והוא הזדקן יושב "שבעה" על שרפרף ואמא תתלוש את שערות ראשה, כפי שראיתיה עושה זאת, כאשר מת אביה, הסבא שלי.

בטוח, שרציתי לעשות משהו אכזרי ביותר להורי ובעצמי רציתי להשתחרר. בשום דבר לא יכולתי להשיג את מטרתי, פרט למוות. לפני שהלכתי לישון, הצליחו הורי - אבי בשתיקתו ואמי בדיבור קוצף- להגיד לי שאני, מחר בבוקר, אלך עם אמי, למנהלת בית-הספר ואני אבקש סליחה ופיוס.

את מי אפייס? מדוע אני צריכה להתפייס? מדוע אני צריכה להשפיל את עצמי? את זה באמת לא הבנתי, אבל ידעתי, שבלי זה, לא יתכן. אם לא אבקש סליחה ומחילה מהמנהלת, אבא שלי יזדקן עוד יותר, משעה לשעה ויהיה אפור יותר. שוב תבוא התקפה לכבד שלו ואמא תשב כועסת, הסחורה בחנות לא תימכר ולא תהיה לנו פרנסה.

עוד משהו הצליחה אמי להשיג ממני. דבר, שלגמרי לא הבנתי, למה היא צריכה זאת: שאבכה? כשאופיע לפני המנהלת - אבכה? התירוץ שאינני יכולה לבכות, אינו תירוץ? הלא לפני שעה בכיתי והדמעות פרצו מעיני כמעין.

ובכל זאת, למרות הבטחתי ולמרות העובדה, שאני כן יכולה לבכות, - הרגשתי, שלפני המנהלת - לא אוכל לבכות! בזמנים שלפני הבעיות שלי, לא חשבתי ברור על הסיבות השונות של דמעות האנשים: דמעות שמחה? דמעות מצרות?, דמעות שתקלנה? דמעות מזוייפות? אך, דבר אחד ידעתי בטוח: בכל מקרה, כשאצטרך להתייצב אצל המנהלת, עם הסנטר השמן שלה, המתנענע, המפחיד, מיד יתייבש מעין הדמעות. אני אמות, אך לעולם לא אבכה, לא! . . .

 אולם, למרות כל הצרות, נרדמתי עם שחר, בשינה בריאה וחזקה ואמי, בקושי, יכלה להעיר אותי. בבוקר, זה היה בשבת, התלבשתי בעצלנות. אמא נתנה לי פרוסת לחם וספל מים עם חלב. אני לא גמרתי לאכול את פרוסת הלחם וגם לא שתיתי  מספל המים והחלב. אמא ממהרת. "מאוחר מדי, אנחנו צריכות להגיע לבית-הספר, לפני שיתחילו הלימודים". אני שמעתי לאמי ומיהרתי גם כן, אבל חיי ממילא לא היו כבעבר.

עברנו דרך הרחוב שלנו ואני לא ראיתי מאומה, לא את קרני השמש של בוקר ולא את האנשים שעברו ברחוב. אני כבר לגמרי ויתרתי. כשהגעתי לפרוזדור בית-הספר, חזרו אלי החיים, להכעיס. הקירות הקרים של המנזר היו שונאי וקראו אותי למאבק.

כמעט שכחתי את הבטחתי לבכות. אך, על כך אין מה לדבר. כל עניין הפרנסה ברח מראשי ונעלם מעיני. לאחר שיצאתי מהבית הייתי בטוחה שהנני צודקת, נגד כולם אני צודקת. במחשבה זו התמלאתי כעס בוער . . . הם כולם גדולים, חזקים וחכמים, אך אני צודקת! שידברו, שירצו, שירביצו, שיקרעו גזרים ממני - אני לא אכנע!

רגע לפני כניסתי לכיתה, אמרתי לאמא, בלי הקדמות: "אני לא אבכה!"

"מה את מדברת שטויות?" אמרה לי אמא, שפחד נפל עליה . . .

"אני לא רוצה" . . .

והנה, ראתה אמא את המנהלת ואנחנו מיהרנו לכיתה. הכל, כאילו נדברנו או-איתה, המנהלת התיישבה על הקתדרה, מתחת למפת העולם ואמרה:

"צימרמן - לאמצע השולחן!"

אמא דחפה אותי בעדינות, עד שהגעתי למקום שצריך.

"ועכשיו" - פנתה המנהלת לילדים, שישבו על הספסלים - "הגידו בגלוי, אל תתביישו. זאת האמא של צימרמן. הגידו בגלוי, מה אמרה עליכן צימרמן?"

אף אחד לא זז. . .

"היו אמיצים!, אל תתביישו!" אמרה להם בגלוי. על ספסל אחד התחילו להתלחש. ילדה אחת קמה, אך השנייה תפסה לה את השרוול והושיבה אותה.

"היא אמרה . . ." עוד הספיקה הילדה להגיד ומיד השתתקה והסתכלה מסביב.

"הגידי! אל תתביישי" שוב אומרת לה המנהלת וניסתה לעודד אותה. "זאת האמא של צימרמן. היא רוצה לדעת את האמת"

הילדה  עצרה והשפילה את עיניה . . .

"טוב, שבי" אומרת לה המנהלת בחוסר סבלנות. "יקום מישהו, נועז יותר!".

שוב התלחשו על אחד הספסלים. נערה עם אף ונחיריים גדולות ומצח קטן, קמה ואמרה:

"גברתי המנהלת! היא העליבה אותנו. את כל הפולנים היא העליבה . . ."

"אך במה העליבה? מה היא אמרה? שואלת המנהלת.

"היא אמרה" מתחילה הנערה להגיד וגם היא נעצרה.

"מה!"

"כולם שמעו" . . .

"שבי!" פוקדת עליה, המנהלת . . .

על הספסלים פרצה בהלה. אחת דוחפת את השנייה. היה רעש ומהומה, בלי מלים. המנהלת מחפשת, בעיניה, בין ספסלי הבנות,  מישהי אמיצה ונועזת, המוכנה והיודעת לדבר . . .

בהפסקה הזו, מנצלת האמא. היא לא חושבת אם מותר או אסור, היא לא שואלת את המנהלת, היא נעמדת לפני הקתדרה והיא פונה לילדים:

"עליכם להגיד את האמת וכל האמת! ידרשו מכם להשבע בבית-המשפט, או ליד הצלב!"

המנהלת נעשית אדומה כמו סלק. היא רוצה, כנראה, לשפוך את כעסה על האמא, אך במקום זה היא כועסת על הילדים: "חלשים אתם! פחדנים אתם. למה , בנות, אינכן אומרות?"

על הספסלים - שקט. הילדים נדחקים זה בזה, מסתכלים בעיניהם לכל הצדדים - ולא זזים. אף אחת מהנערות, לא מוכנה לדבר.

אך כאן, אני הוצאתי את לשוני. לא פניתי למנהלת או לאמי. אני דיברתי והראיתי באצבע על כולם שבכיתה. על הבנות:

"הנה! אתן רואות איזה שקרניות אתן?  שקרניות מכוערות! . . .

אמי תפסה את ידי וחסמה את פי:

"שקט! . . . שקט! . . . ילדה שכמוך! . . .

והמנהלת, שהיתה לגמרי מבולבלת, הבינה שהלכה רחוק. ובמקום להגיב חזק, היא התחילה לעשות שלום."נו, צימרמן, תתפייסי עם החברות שלך . . ."

"שאני אתפייס אתן? - צעקתי - לא מספיק שהטילו עלי עלילה שהמציאו ויכלו להביא עלי אסון?. עוד להתפייס עמן אני צריכה? שתתפייסנה הן - עמי. הן צעקו עלי: יהודיה נתעבת! ומה הן בעצמן? מה הן בעצמן? . . .

אמי סתמה לי את הפה. המנהלת נטשה את המערכה והצטדקה בפני אמא: " את שומעת איזה פה גדול יש לה? . . . לא בחינם" . . .

ואמא עוד הוסיפה:

"הוי גברתי, מה את יודעת, גברתי? איך אני סובלת ממנה ומפיה הגדול? בושות וחרפות!. תאמיני לי, גברתי" . . .

- - - - -

וכך, בדרך פשוטה ולא טראגית, הסתיימה בשבילי החרדה בשנותי הצעירות. לא חקרו את האמת אצל הילדים הפולניים, כפי שרציתי. מה שהיה - היה הפה הגדול שלי. נתנו לי גם להבא ללמוד בבית-הספר הזה, בתנאי שאתנהג טוב יותר.

לא "תיקנתי" את התנהגותי, לא עברתי על עוולות ופשוט למדתי לחשוב ולהגיב. למדתי זאת מאבי השבור ולא מאמי המדוכאת.

המורים שלי, היו צעירים, אמיצים ונועזים, שהסתכלו בעיניים פתוחות אל העתיד. הם היו מדפיסים כרוזים במחתרת, במכונת כתיבה  ובמכונת שכפול,  מחלקים אותם, באהבה,  לאנשי מחתרת  ושונאים את השונאים אותם. גם אלינו הגיעו הכרוזים.

הם למדו איך לחיות ואיך להלחם . . .         

                 

ש א ו ל  פ ר י ד מ ן   ז " ל

 

אבי, שאול פרידמן ז"ל, אשר כתב את יצירותיו בשם הספרותי, לייב ראשקין,

נולד בשנת 1905, בעיירה  Kazimierz Dolny, בפולין.

בגיל די צעיר, ניסה את כוחו בכתיבה. הוא כתב בשפת היידיש. בשנת ה-30

המוקדמות פירסם את הרומן "די מענטשן פון  גודלבוז'ץ", על עיירה יהודית

בפולין.

על ספרו זה קיבל פרס ספרותי חשוב, על-שם י. ל. פרץ.

המיוחד בסיפור הנוכחי, שפורסם  בזמן מלחמת העולם  השנייה, כאשר פולין

             כבר נכבשה ע" הנאצים. אבי היה אז בבריסק, שהיתה עדיין בשלטון הסובייטי.

הסיפור הופיע בירחון דו-חודשי, בשם "שטערנ", במינסק, בחודשים ספטמבר-

 אוקטובר 1940

המידע האחרון על אבי, היה ב -13.11.1941,  ברישום של  גטו בריסק. אך הוא  

נרצח בשואה, כמו רוב בני משפחתו העניפה.

תודה מיוחדת, לפרופסור ליאונרד פראגר מאוניברסיטת חיפה, על גילוי הסיפור

תוך עבודתו וכוונתו להוסיף את שם אבי לאנציקלופדיה יודאיקה.

תודות ליוסף שטרן, מקיבוץ מגידו, על התרגום לעברית ולרות אשתו, על עזרתה

 הפעילה.

                                                                                      בתו   

יוני 2005                                                                                      תמר פרידמן - יעקבי            


 

 

Copyright 2005 Museum of  Family History

All rights reserved. Image Use Policy